| 0 תגובות פורסם תחת נושאים: . ]

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השוויון והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |

סוף ענף הלול בכפר נטר מסמן גם את סוף החקלאות. דור המייסדים ברובו כבר נעלם. הדור הבא, שחווה את משברי החקלאות מילדותו ועד היום, אינו מתלהב להכנס להרפתקאות חקלאיות שלא פעם הן הימור ואין הבטחת ממון בצידן. המשקים שתוכננו פעם להיות מקור תעסוקה, פרנסה וחיים לכל המשפחה, לא עמדו במשימה. מתברר שבקושי הם מפרנסים משפחה אחת. לבנים הממשיכים יש מקום לגור ליד האבות, אבל אין להם אפשרות להתפרנס מהמשק. ענף החקלאות האחרון, הלול, התאים לחקלאים המבוגרים. עבודה קלה ויציבה יחסית, שאינה דורשת קרקע ומים והנה גם זה נלקח.

המבנים והסככות של הלולים נותרו ריקים ללא שימוש. אבל החיים צריכים להמשיך ומקור הפרנסה החדש התחיל למרבית האירוניה דווקא מחורבנו של הלול. כפר נטר, "החור הנידח" של פעם, מוקף כעת בערים המאיימות לבלעו. גם הנגישות הקלה לרכבת הביאה את תל אביב וחיפה לכפר נטר. כך הולך והופך כפר נטר להיות במרכז ההתענינות ופנינת החקלאות הופכת לפנינת נדל''ן... הנה הולך ומתפתח ענף הנדל''ן.

בשנות ה-90 החלה תופעה הולכת וגוברת של משקים הנמכרים מכל מיני סיבות. בעיקר נמכרו משקים שבעליהם הזדקנו וכוחותיהם אזלו, או נפטרו ואין להם יורש מתאים. משקים אלו נקנים על ידי בעלי ממון שהחקלאות לא בהכרח מעניינם. הם מתענינים בעיקר במגורים בכפר ובאיכות חיים. הבתים הישנים והמבנים הנוספים לרוב הוסרו לגמרי ובמקומם נבנו בתי מגורים יפים ומהודרים. האדמה החקלאית הצמודה הפכה לחווה המשרתת את בניין המגורים, במסווה של חקלאות. במשקים אחרים, הסככות והמבנים הריקים של הלולים הפכו, לאחר שינויים קוסמטים, למחסנים בהשכרה, בתי מלאכה וגם למגורים ולהשכרה לאנשים המחפשים "לגור בכפר" ולעבוד בעיר, בעיקר בעזרתה של רכבת ישראל הנמצאת בפתח הדלת.

הנדל"ן - ענף פרנסה חדש זה, זר למושב עובדים וזר לחקלאות, עד כדי חילול הקודש. אצל המתיישבים הותיקים הערך העליון היה עבודת האדמה. על הסוחרים, העירונים ומשכירי הבתים הסתכלו המתיישבים הראשונים בבוז. הם נחשבו כחיים על חשבונו של מישהו אחר.

בניית שכונת ההרחבה

בעבר, על מועמד חדש שרצה להתקבל כחבר בכפר, היה לעבור ועדת קבלה ואחר כך אישור של האסיפה הכללית. השאלות הראשונות שנשאל המועמד היו על הרקע והנסיון החקלאי שלו. אם לא היה לו רקע ונסיון כזה, כולל המלצות בכתב ובעל פה, היה נפסל על הסף, אפילו שהיה צדיק וישר דרך. הקו המנחה היה לא להכניס אלמנטים שעלולים חלילה לפגוע בצביון החקלאי של המושב. עקרון זה נמשך שנים רבות, עד תחילת קריסתה של החקלאות. אין ספק שקיום עקרון זה היה לטובת רוב התושבים והגן על אלה שבחרו בדרך חיים זו.

סדקים ראשונים הופיעו כאשר חקלאי מהכפר שהסתבך קשה בחובות עד כדי פשיטת רגל, נאלץ להציע את משקו למכירה. קונים פוטנציאלים שכוונתם היתה להמשיך בחקלאות היו מעטים וגם הציעו מחיר עלוב, כי החקלאות כבר לא הבטיחה קיום בכבוד. על כן, כדי לעזור לאותו חקלאי, התפשרו עם הקונים, בעלי ממון שהיו מוכנים לשלם הרבה עבור איכות מגורים בכפר ובכלל לא התכוונו שהחקלאות תפרנסם. במקרה הטוב, החקלאות תהיה תחביב. כך נשבר העקרון המקודש של רק חקלאים. תהליך זה נמשך עד היום.

ענף הנדל''ן לא דורש מים יקרים כמו החקלאות ולא עבודה קשה ומתאים גם לאוכלוסיה המזדקנת. מתברר שענף זה מכניס יותר טוב בעשרות מונים מכל ענף חקלאי אחר שעסקו בו עד כה. אבל מהניסיון ידוע שכל ענף טוב ומכניס בסופו נופל... ואין חדש תחת השמש. החורבן הממשמש ובא מגיע ממינהל מקרקעי ישראל. בחוזה החכירה כתוב במפורש שהאדמה תשמש רק לגידולים חקלאיים ובשום פנים ואופן לא לגידולי נדל''ן!!!

"גרנד נטר"

כשהחקלאים הראשונים עלו על הקרקע כחלוצים כובשי האדמה והעבודה וכל "המילים היפות האלה", אף אחד לא העלה על דעתו שתוך כ-50 שנה יגיע מצב כזה של התמוטטות החקלאות. היה ברור שהנה קם דור חדש של חקלאים מבטן ומלידה, "מלח הארץ". הם יהיו קשורים לאדמה ולחקלאות כדרך חיים ולא רק כמקור עבודה ופרנסה שאפשר להחליפה חדשות לבקרים. ברור היה למעלה מכל ספק וכך גם חונך הדור הצעיר, שאל האדמה הזו קשורים המייסדים, הבנים והצאצאים לדורי דורות. האדמה נחשבה כערך אהוב ומקודש, שעליו חונכו כל מה שנקרא אז "אנשי ההתישבות העובדת".

בחוזה לא מוזכר ולו במילה אחת, שעל החקלאים להתפרנס. כמו כן לא מוזכר כלל שהם צריכים לחיות. אבל מוזכר בצורה ברורה שאם הקרקע לא תעובד, או חלילה תוזנח, זה יביא לפקיעתו של החוזה של החקלאי עם המינהל. האדמה תלקח מהחקלאי היושב עליה זה שנים רבות וחי ממנה ותוחזר למינהל מקרקעי ישראל. ממה החקלאי יתפרנס? זה לא רלוונטי ולא מעניין אף אחד ולבטח אין זה עינינו של המינהל...

מינהל מקרקעי ישראל רודף עד חורמה את "העבריינים" המפירים את החוזה המקודש ומשתמש לכך בכל האמצעים. אבל צריך מקור פרנסה, החקלאים אינם מוותרים בקלות. על כן עושים החקלאים תרגילי השהייה כדי להחזיק עוד קצת ועוד קצת את המבנים והמחסנים ובינתיים שכר הדירה ממשיך להכנס לכיסם. גם איום במשפטים, לא תמיד מרתיע. אין סיכוי לזכות במשפט, אבל בכל זאת הולכים למשפטים כדי להרויח זמן עד לפינוי ההכרחי, כדי לזכות בעוד קצת שכר דירה. לאחרונה (2004) מנסים להסדיר שימוש בחלק מהקרקע לפעילות לא חקלאית או בראשי תיבות פ.ל.ח. ואולי זה יהיה בינתיים פיתרון חלקי.

הנה עוד שלב בהתפתחות הכפר וכנראה שגם לא האחרון. מסתבר שהחיים דינאמיים ומלאי תהפוכות. כל תקופה עם הבעיות שלה ועם הפתרונות שלה. ממשיכים קדימה עד לבעיה או הצרה הבאה. ממעוף ציפור הצבע השולט כיום בכפר נטר הוא חום. הרבה שטחים מוזנחים, בלתי מעובדים. אבל הבתים וחצרות הבתים מטופחים, גם הרחובות הכבישים והמדרכות רחבים ונוחים. קל נוח ונעים לגור ולחיות בכפר. הוותיקים שעדיין בחיים, לא פעם מתקשים להאמין שתוך פרק זמן כל כך קצר עברו תהפוכות כל כך גדולות.

רק לפני 70 שנה מי שבא מכיוון אבן יהודה בדרכו לכפר נטר, היה רואה לפניו אופק אין סופי. כיפת השמיים נוגעת באדמה. ניתן היה לראות גם את הים שהתגנב בין גבעות החול. מאחור היו הפרדסים של אבן יהודה, זה גבול הציויליזציה. מלפנים שדות עם צמחיה טבעית ושיחים נמוכים. בדרך לכפר נטר היה צריך לעבור ואדי שעומקו כעשרה מטרים. הדרך היתה חולית או בוצית ומכוניות כמעט לא עברו בה. אבל מי היה צריך מכוניות?

היום, כעבור 70 שנה, את קו הרקיע עם השמיים הנוגעים באדמה, החליפו בניינים וגושי בטון של העיר השכנה המאיימת לבלוע כל חלקה ירוקה. במקום הואדי העמוק רץ לו כביש ומצידיו בתי מגורים. הצמחיה הטבעית והשיחים מפנים מקום תחילה לשטחים המעובדים ואחר כך לבתים ולבנינים, למה שקראו פעם "נלבישך שימלת בטון ומלט". מה שפעם היה סמל לכיבוש השממה, היום הפך לסמל של הרס הטבע ואיכות הסביבה... דרכי העפר והשבילים הבוציים הבלתי עבירים, הפכו לכבישים רחבים שעוברים עליהם ביעף. במקום הדממה והשקט של השממה בא שאון המכוניות ואת ריח הטבע שנקרא "שממה" מחליפים ריחות הבנזין ועוד ריחות זרים.

תמיד שומעים את תלונות הוותיקים והזקנים, "פעם היו כאן חיים טובים, העגבניה והמלפפון היו טעימים, היה אויר טוב, חלמון הביצה היה כתום, כולם היו שמחים ועליזים עבדנו בשמחה כל היום ובלילה רקדנו הורה עד אור הבוקר. העיקר השקט והשלווה, בלי המתח ובלי הלחץ, לא כמו היום..."

אבל אם תאזינו לכותב שורות אלו, היום החיים קלים, נוחים וטובים לאין שיעור בהשוואה לאז. החיים הטובים של אז נראים כך היום בגלל שבימים ההם היינו צעירים ויפים, מלאי כוחות ומרץ, הייתה הרגשה של שליחות של ההולכים בראש המחנה הציוני, תוך נכונות להקריב כל קורבן למטרה עילאית זו. הצרות, הקשיים, הרעב, החמסין בקיץ והקור בחורף, כל זאת שוכחים. גם את העבודה הקשה והמתישה מעלות השחר עד חצות הליל שוכחים. זוכרים רק את הדברים הטובים הנעימים והשמחים. זה טבעו של האדם וזה גם מזלו.

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השוויון והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |