| 0 תגובות פורסם תחת נושאים: . ]

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השוויון והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |
תרנגולות



















כבר בימים הראשונים, בימי "המחנה" (1939-1941), גידלו עופות ליד הבית ששימשו בעיקר לתצרוכת עצמית. הרי ברור לכל אחד שהילד צריך לאכול כל יום לפחות שתי ביצים, בבוקר ובערב! כמו כן מוכרחים גם בשר ומרק עוף .

העופות קיבלו מזונן מהסביבה העשירה בעשביה, רמשים ותולעים וגם משאריות מזון, בעיקר לחם. הביצים היו טעימות מאוד ומזינות, ממש טבעי טבעי, חלומם הרטוב של הטבעונים וחובבי המזון האורגני. כמובן גם בשרן של העופות שימש את בני הבית הבריאים.

כשעברו לחלקות הקבועות (1941), היה בתכנון לכל משק לול של 25 עופות מטילות. בימים ההם הקמת הלול לא דרשה השקעה גדולה במיוחד, לכן התאים ענף הלול לחקלאים בראשית דרכם. הלול נבנה בבניה זולה מפחים ועמודי עץ. ליד הקירות היו מסודרים שלבים מעץ שעליהם בילו העופות את הלילה. מתחת לשלבים היו מסודרים תאים תאים שבהם הטילו התרנגולות את הביצים. המבנה שימש למסתור מהשמש ולהגנה מהרוח והגשם .

לקראת ערב חשוב היה להכניס את כל העופות ללול ולסגור היטב היטב את הדלת, כי אז היו באים התנים והשועלים הרבים שתחילת פעילותם עם הסתלקות קרני השמש האחרונות. פעילותם העיקרית הייתה טריפת תרנגולות טעימות לסעודת לילה.

ללול הייתה חצר מוקפת ברשת ובה בילו התרנגולות את רוב היום, אכלו מזון מרוכז ("תערובת") מהאבוסים שהיו פזורים בה, שתו מים מדלי נמוך ודנו בהטלת ביצים. נוסף לתערובת קיבלו התרנגולות פעם ביום ירק שהיה נקצר טרי כל יום וקוצץ לחתיכות קטנות בעזרת כלי מיוחד שנקרא "מקצצה". המקצצה היתה בנויה מגלגל תנופה גדול שעליו להבים חדים. לגלגל היתה ידית שבעזרתה סובבוהו בעבודת ידיים. כלי מסוכן זה קיצץ לא פעם גם את אצבעותיו של המפעיל. עד היום אפשר למצוא בכפר נטר אדם קצוץ אצבע, שאצבעו נקצצה כשהכין ירק לתרנגולות בהיותו ילד קטן... לירק זה יחסו חשיבות רבה. הוא היה צובע את החלמון בצבע כתום עז עד אדום. עד היום מוכנים להשבע הרבה אנשים ש"הטעם של הביצים אז, זה לא מה שהיום".

כדי שלתרנגולות לא יהיה משעמם והן שיטילו ביצים בשמחה רבה, הן קיבלו פעם ביום גם "דייסה". הדייסה היתה תערובת, לרוב ישנה, שהורטבה במיים ותוך כדי בחישה התקבלה דייסה. אפשר היה להוסיף לדייסה גם שאריות לחם והנה לכם מעדן מלכים שהתנגולות זללוהו בתאווה ובשמחה רבה. הרעיון של תוספת מעדן זה היה לרענן לעופות את התאבון כך שאם יאכלו יותר, יטילו יותר ביצים. תוספות אלו כמובן הוסיפו טרחה רבה ועבודת ידיים. מאוחר יותר התברר שהתוספות אולי מעלות את מורל התרנגולות אבל לא את כמות הביצים שהן מטילות. היום כשכל פרוטה מחושבת בדיקנות, אין לתרנגולות לוקסוס זה ומחוסר ברירה הן מסתפקות בתערובת יבשה בלבד, בלי ירק ובלי דייסה...

לול

















תחילת דרכה בחיים של התרנגולת היא ביצה שאותה הטילה אמה, ממנה בוקע אפרוח שמתפתח לפרגית, שמתפתחת לתרנגולת שמטילה ביצה וחוזר חלילה. בלולים הראשונים בתקופת המחנה, בין התרנגולות החרוצות הסתובבו בגאווה תרנגולים, ביחס של תרנגול אחד על כל עשר תרנגולות. תפקידם היחיד היה להפרות את התרנגולות. כאשר התרשלו בתפקידם ולא חשובה הסיבה, הם נשחטו ללא פיקפוק ומבלי לזכור את תפקידם החשוב שמלאו עד כה ובשרם שימש למאכל.

על הביצים המופרות דגרה התרנגולת, בקעו אפרוחים חמודים ומחזור החיים, הביצים והבשר המשיך הלאה. האם הדוגרת חיממה ודאגה לכל צרכיהם של האפרוחים עד גמר התפתחותם. רוב הזכרים, לרוע מזלם, נשחטו לטובת צלחת הבשר והנקבות הצטרפו למחנה המטילות.

עם גידול הלולים ומספר התרנגולות, לא הספיקה האם הדוגרת להגדיל את אוכלוסיית העופות בקצב הנדרש. לכן הוקמו משקי רבייה מיוחדים שכל הביצים המוטלות בהם היו מיועדות לרבייה ולא למאכל. כך נחסכו ההוצאות על תרנגולים, שעכשיו היו רק בלולי משקי הרבייה .

הביצים הוכנסו לאינקובטור למשך 21 יום ובסופם בקעו האפרוחים. האינקובטור נותן את החום והטפרטורה הנחוצה כמו בתקופת הדגירה. אפרוחים בני יום הובאו למשק החקלאי בקרטונים והוכנסו ל"בית האימון", שם קיבלו טיפול מיוחד עד שלב הפרגיות. עיקר הדאגה בבית האימון היתה לשמירת טמפרטורה מתאימה. בקור האפרוחים היו מצטננים, מקבלים נזלת ודלקת ריאות ומתים ובחום גבוה מידי הם נחנקים. את כנפי הדוגרת החליף ה"ברודר" שהוא כיפה מיוחדת שהיו מחממים בלהבת תנור נפט. יותר מאוחר חיממוה בתנור פיירסייד ובזמנים המודרנים בחשמל. ה"ברודר" חימם את כל החדר, אבל בייחוד את השטח שמתחת לכיפה. שם היו מצטופפים האפרוחים לקראת לינת הלילה. בלילות קרים במיוחד, כשלאפרוחים היה קר, הם היו מצטופפים יתר על המידה כדי לחמם אחד את השני ולא פעם קרה שהם דרכו אחד על השני ונחנקו למוות. בבוקר היה צריך לאסוף את גויות האפרוחים שנחנקו.

עופות


















התנור שחימם את ה"ברודר" ואת כל החדר היה מאד בלתי אמין והלהבה היתה משנה את גודלה לפי מצב רוחו. מבנה בית האימון לא תמיד היה מבנה קשה וגם החלונות לא תמיד נסגרו היטב. לכן על החלונות והפתחים היו תולים שקים ריקים מיוטה כדי לסגור פרצות ולמנוע כניסת רוח. צרוף כל הגורמים האלה הביא להתלקחות שריפות, בעיקר באמצע הלילה. זעקותיו של הלולן ובני משפחתו היו קורעות את הלילה וכל מי ששמע או היה בסביבה, רץ בטירוף לכיוון הדליקה והצטרף ללוחמים בלהבות במטרה להציל כמה שיותר אפרוחים..

הפיכת הפלומה הצהובה של האפרוחים החמודים לנוצות, סימנה את גיל ההתבגרות שלהם והמעבר לשלב הפרגיות. כאשר העוף מכוסה בנוצות, הוא כבר לא כל כך רגיש לקור ואז מעבירים את הפרגיות ללול הסופי, שבו קיימים שני מסלולים. האחד, הארוך, לפרגיות שייעודן הטלת ביצים (הפרגים הזכרים נשחטו לבשר) והשני, הקצר מספר שבועות לבשר. שם יישחטו הפרגיות והפרגים לטובת אוכלי הבשר.

לול כפי שמתואר עד כה, לא היה כרוך בהשקעות הון גדולות. רוב הציוד ואפילו הבנייה נוצרו בעבודה עצמית. היו שפע אילתורים, הכל כדי לחסוך בכסף, גם על חשבון הנוחיות. העבודה בלול הייתה קשה ובעיקר בעבודות ידיים. האבסה, סחיבת שקי תערובת כבדים, איסוף ביצים מידי יום ביומו, ניקוי הלול והזבל, רחיצת האבוסים ודליי מי השתיה ועוד ועוד... עבודה זו נדרשה להעשות יום יום ללא פשרות, ללא חגים שבתות או חופשות. כך זה כשיש משק חי. התרנגולות היו חלק מהמשפחה וכולם כמובן השתתפו בעבודת הלול.

באמצע שנות ה-50 עברו לגידול העופות ב"סוללות", אלו הם כלובי מתכת בצורת שורות תאים צרות שיש בהם מקום לזוג עופות או עוף יחיד. לתוך תא קטן זה מוכנסת הפרגית. המזון והמים מוגשים ישירות לתא שלה. התרנגולת לא צריכה לטרוח ולחפש את המזון וגם לא להדחף עם עוד תרנגולות גברתניות ורעבות ליד אבוס. המזון שהורכב בצורה מדעית עם המרכיבים התזונתיים הדרושים, מוגש לה ישר לפיה. הכל למען ההטלה המוגברת, בלי ביזבוז אנרגיה על טיולים וכל מיני דברים מיותרים שאינם תורמים ליצור והטלת ביצים.

יענקלה אוסובסקי בלול התרנגולות שלו

















כמו כן מעודדים את התרנגולת לאכילה ושתיה. בעונות הקרות כשהימים קצרים, מאריכים לתרנגולות את יום העבודה בעזרת תאורה מלאכותית, כדי שיאכלו יותר וייצרו יותר ביצים. האור, הן המלאכותי והן אור השמש, מגרה חלק מסויים במוחה של התרנגולת היוצר הורמון מין שמעורר את ייצור החלמון ויחד איתו מעודד להטלה מוגברת.

כאן נגמרת התקופה הפסטורלית בה היו התרנגולות מסתובבות בחצר, מלקטות תולעים וזרעונים ומקרקרות בשלווה. בשנות ה-60, מתחיל שלב בית חרושת לייצור ביצים ובשר שהתרנגולת היא אחד המרכיבים. אין יותר ביזבוז אנרגיה על טיולים מיותרים. המזון נמדד בדייקנות ומוכן בצורה מדעית במכוני התערובת. במכונים בודקים שאכן כל מה שצריך לייצור הביצים או לבשר אכן הוכנס. כל זה לא לפני שבדקו שבע פעמים כמה זה עולה. לפני תחילת הגידול כבר ידוע כמה מזון יש להשקיע לייצור ביצה אחת או ק''ג בשר עוף וגם כמה רווח ישאר.

למסלול ההטלה עוברים האפרוחים בני יום שזה עתה בקעו מהביצה. הם עוברים מיון לזכרים ונקבות. מאחר ואין מה לעשות עם הזכרים, הם מושמדים ורק הנקבות נשארות לעבודת ההטלה. למסלול הבשר הולכים הנקבות והזכרים כאחד.

גם התרנגולים הגאוותנים לא מבזבזים אנרגיה על טיולים (אנרגיה זה מזון ומזון זה כסף והרי עושים עכשיו הכל למען שיהיה יותר כסף...) הם סגורים בסוללות ובעת הצורך "חולבים" את זרעם כדי להזריע באופן מלאכותי את הנקבות שביצהן מיועדות לרביה. בהזרעה טבעית תרנגול אחד משמש כעשר תרנגולות ואילו במלאכותית בשם החיסכון והיעילות פי חמש ואף עד פי עשר!

צואת העופות, או הלשלשת, גם היא שווה כסף. הלשלשת הייתה נופלת מטה מתחת לסוללות ומעת לעת היו מפנים אותה לגידולים חקלאיים. לשלשת זו, או בשמה החקלאי "זבל עופות", נחשבה כדשן חקלאי משובח.

מאחר שהלולים היו צפופים ולא תמיד מאווררים די הצורך, הלחות שבלול וגם דליפות מי שתיה, גרמו ללשלשת להיות רטובה ולהרקב. מי שלא הריח זבל עופות רטוב, לא יודע סירחון מהו. הלולים שהיו בחצר ולא פעם ממש גבלו בבית המגורים, גרמו למטרד רציני. אבל את הסירחון הרגישו בעיקר השכנים ולא בעלי הלול, מה שגרם לא פעם סכסוכי שכנים. התרנגולות רגישות לטמפרטורות גבוהות ובימי חמסין כשהשמש מכה על גגות הפח, הטמפרטורה בלול הייתה עולה במידה כזו שגרמה לתמותת עופות ממכת חום, מה שהביא לנזקים כבדים. על כן בימי חמסין היו מפעילים ממטרות על גגות הפח הלוהטים כדי לקררם. מים אלו לרוב היו מוצאים דרכם גם לזבל העופות, מרטיבים אותו ומגבירים את הריקבון וייצור הריח. ריחות אלו היו סימן ההיכר של הלולים. לריחות נוספו אבק נוצות דק שריחף בחלל האוויר ומצא דרכו לנחירי השכנים. יש אומרים שכך התרבו האסמטים.

הזבל הרטוב הוא מזון מצויין לגידול זבובי בית. הזבובים הטילו ביציהם בקרקע מזון מצויין זה, שהתפתחו לרימות שנברו ובחשו והרטיבו את הזבל. כך פרצו נחילי זבובים עצומים שהטרידו את כל בעלי החיים ואת האדם. הצפיפות בלול ושפע המזון שגם נשפך על הריצפה, משכו עכברים. העכברים הלכו השמינו והתרבו "כמו עכברים". הם זללו כמויות אדירות של תערובת גם מתוך האבוסים וגם ממיכלי התערובת המאוחסנת. כדי לגוון את מזונם היו העכברים מטפסים בלילה,כשהתרנגולות ישנות, על רצפת הסוללות שהייתה עשויה רשת ומכרסמים את ציפורני ואצבעות רגלי התרנוגולות.

לול (איור)






















זו הייתה מכה שקשה היה להתגבר עליה. העכבר התגלה כחיה חכמה ואינטיליגנטית שמסוגלת לא רק להזהר, אלא גם ללמוד ולהסיק מסקנות. כשהרעילו את העכברים ואחד או יותר מבני משפחתם מת, הם ידעו לקשור בין התמותה לרעל. כך הם למדו להזהר מהרעל ולא נגעו בו. בהמשך פותחו רעלים מתוחכמים שגרמו לשטפי דם פנימיים והעכבר המורעל מת רק כעבור מספר ימים במאורתו. העכבר לא הצליח למצא קשר בין תמותת בני משפחתו ואכילת הרעל. המלחמה חסרת הפשרות בעכברים גרמה להכניס רעלים יותר ויותר חריפים ומסוכנים גם לאדם עד כדי סכנה לעובד איתם. כך נולד מקצוע "המרעיל", שהיה אדם עם רשיון לקנות ולעסוק ברעלים מסוכנים אלו ורק הוא טיפל בעכברים.

הלול הצפוף והגדול היה משולב בין בתי המגורים וכמובן שהיווה מיטרד. לא רק מהריחות אלא גם מהתפשטות מחלות בגלל הזבובים והעכברים. למרות זאת לולים אלו הלכו והתרחבו כי הרווחיות היתה גדולה ולרוב גם מובטחת.

עם עליית הריווחיות בשנות ה-60, ההשקעה בלול השתלמה מאד. שיטת בניית הלולים השתכללה. לא עוד סככות מרושתות עם גג פחים, אלא מבנים מבנייה קשה. היו גם סידורים משוכללים לפינוי הזבל, מה שהקטין את הריחות והגדיל את איכות הזבל כדשן. בנייה כזו מנעה את החיים הטובים מהזבובים, העכברים והחולדות. הלולים גדלו גם בנפחם וחצר המשק לא יכלה להכילם. הם עברו לחלקה החקלאית, על חשבון הפרדסים והמטעים. הוכנס ציוד משוכלל ואוטומטי להאבסה, לשקתות המים ולאיסוף הביצים. כל אלו עשו את עבודתו של הלולן נוחה וקלה יותר.

הכנסת שיטות מודרניות והיעילות בעבודה נתנו תוצאותיהן. הריווחיות גדלה עוד יותר והלול הפך להיות הענף הכי מבוקש. לקראת שנות ה-70 היו שהגדילו לעשות והשקיעו ממון רב במבנים ענקיים סגורים וממוזגים. יש הרואים בלולים אלו לא חקלאות אלא תעשייה. הלול הופך למעשה להיות בית חרושת מודרני לתעשיית הביצים והבשר.

לול מודרני















בגלל הרווחיות הגבוהה תמורת עבודה מעטה יחסית, הלך וגבר ייצור הבשר והביצים והתחילו להיווצר עודפים. מאחר שמוצרי הלול הם בלתי גמישים לחלוטין, חלה תנודת מחירים חריפה ואיתה תקופות מחסור ותקופות של עודפים. עודף היצע הביא לנפילת מחירים ומחסור ולו הקטן ביותר, גרם למחירים להרקיע שחקים.

הממשלה פתרה בעיה זו בעזרת תכנון קפדני ומכסות ייצור מדוייקות שחולקו לחקלאים. מכסות אלו מתבטאות במספר ביצים או טונות בשר שמותר לאותו חקלאי לייצר. מאחר והיה ביקוש רב מצד החקלאים ללול, המפתח לחלוקה היה לפי מה שגידלת עד עכשיו, כך תמשיך וללא שום תוספת.

התכנון היה תמיד לייצר מעט עודפים, כדי לא ליצור עליית מחירים מטורפת שגורמת לפגיעה בעיקר בשכבות העניות של עם ישראל. למכסות היצור היה מחיר מינימום ממשלתי מובטח, כך שהחקלאי שייצר רק לפי מכסתו לא הסתכן. לביצים ובשר שיוצרו מחוץ לתכנון, לא הובטח מאומה ובמידה שהיתה מפולת מחירים, תוצרת מחוץ לתכנון גרמה הפסדים. בהמשך הוקם מערך פיקוח שהטיל קנסות על ייצור מעבר לתכנון. חקלאי שהיה לו תכנון נחשב לבעל נכס יקר שגם עובר לסוחר. אכן לא מעט חקלאים, מסיבות שונות, מכרו את התכנון שלהם לאחרים. כל זה מראה עד כמה היה כדאי הלול.

הלול המודרני, התעשייתי, לא דרש אדמה טובה וגם לא כמויות גדולות של מים. באותה תקופה עבר משבר קשה על החקלאות של יישובי ההר, בעיקר בגבול הצפוני עם לבנון ובהרי ירושלים. ליישובים אלו הייתה חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה והמדינה לא הייתה נותנת להם ליפול חלילה. משבר זה נבע עקב מפולת מחירים בפירות הנשירים שהם גידלו ובעיקר מחוסר מים. משבר זה איים על יישובים אלו עד כדי נטישה. מאחר והלול לא דורש אדמה טובה וגם לא מים, הפתרון הממשלתי הפשוט היה לול. הלול נקלט היטב ביישובי ההר והפך להיות מקור ההכנסה העיקרי ולעיתים היחידי. אבל הייצור הקודם סיפק את כל התצרוכת ועל יצוא אין מה לדבר כי זה לא כלכלי. הפתרון היה לקחת מכסות מהלולנים הוותיקים והיעילים ולתת ליישובי ההר. ההגיון היה שליישובי ההר אין ממה לחיות פרט ללול וחייבים לתמוך ולהתחשב בהם. לחקלאי שפלת החוף יש מים ואדמה טובה ועוד הרבה אפשרויות פרנסה...

קול זעקתם של הלולנים הותיקים לא עזר. מבנה הלול וציודו היו יקרים מאד ובחישוב הכלכלי ציוד זה צריך לעבוד כל הזמן ולייצר, כמו בית חרושת. כאשר הקטינו את קצב הייצור, הקטינו גם את הריווחיות. תהליך זה נמשך ונמשך והלול הריווחי התחיל להוריד פרופיל. לקראת שנות ה-90 מספר הלולים בכפר נטר הלך והצטמצם ולקראת שנות ה-2000, גם ענף זה התחסל ואיננו.

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השוויון והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |