| 0 תגובות פורסם תחת נושאים: . ]

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השיווין והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |
גרעין קרל נטר לא השתייך לשום זרם מפלגתי, לכן היה כבן חורג. המוסדות המיישבים התנגדו לו ורק לאחר לחצים ושכנועים הסכימו לקבלו.

באותה עת (1936-1939) עמדו בתור לעליה על הקרקע קיבוצים ומושבים נוספים. צוואר הבקבוק היה אז כמו תמיד, תקציבים. שוב הוכח שעל שלושה דברים עומד העולם: כסף, כסף וכסף... המוסדות המיישבים לחצו על אירגון נטר ועל כי''ח (חברת כל ישראל חברים) שיגייסו את הכסף לרכישת הקרקע בכוחות עצמם, אבל ליהודי צרפת הטובים עמדו משימות רבות מלבד הנצחת קרל נטר. באותו זמן נשמעו באירופה קולות הנאצים ביתר עוצמה ולארץ החל להגיע זרם פליטים שהיה צורך לטפל בו.

המוסדות המיישבים איימו שאם הכסף לא יגוייס, יקבל האירגון מקום שנחשב אז פחות טוב, באזור בית שאן, באר טוביה או אדמה בוצית באזור מפרץ חיפה. רבים מהמתישבים שעמדו בתור לטשו עינהם למקום שיועד לכפר נטר (אולי כבר אז היה להם חלום נדל"ניסטי...)

15 לירות לדונם

לבסוף נקבע המקום הנוכחי. מדרום בית יהושע, ממזרח אבן יהודה וכפר צור ומצפון שטח המיועד להתישבות רסקו לעשירים ("המעמד הבינוני", כך הם נקראו אז וסימנם היה כסף פרטי ששימש הן לרכישת הקרקע והן לביסוס המשק). ממערב למקום המיועד היו חולות נודדים שאיימו לכסות את האדמה החקלאית ומדרום מערב היו ביצות הפאליק.

בימים ההם כדי שישוב חקלאי יוכל להתקיים כלכלית ובטחונית, היה צריך לפחות כ-2,000 דונם ובין 70 ל-100 יחידות משק. סך כל הקרקעות כשנתיים לפני העליה לקרקע היה כ-1,250 דונם ממערב לאבן יהודה, שנרכשו משכנינו הערבים ב-15 לא''י (לירה ארץ ישראלית) לדונם.

רכישת קרקעות (איור)

לא היה לאן להתפשט ומחוסר ברירה השלמות הקרקע נעשו בעזרת המוסדות המיישבים, בעיקר על חשבון כפר צור ששכן מצפון מערב לאבן יהודה. ישוב זה לא החזיק מעמד והתפרק. כמו כן נרכשו אדמות מבאר גנים הסמוכה, שזוהי כבר פרשה בפני עצמה. כאן הייתה סטייה מהעיקרון שקרקע קונים לא מיהודים, אלא רק מהערבים ואז זוהי לא רק קניה אלא גם גאולת הקרקע. בשלב מאוחר יותר לאחר מלחמת השחרור, כשכפר נטר כבר היה קיים, נרכש פרדס חנון שהיה בצפון כפר נטר.

בשנים מאוחרות יותר בקומבינציות שונות (לא של גאולת קרקע), בעזרת המינהל עירית נתניה ועוד, נעשו עוד מספר חילופי קרקעות, עד שהגענו למצב כיום.

אדמת בור, ואדיות וחולות נודדים

קשה לתאר היום את הקרקע עליה התכוננו לעלות ראשוני כפר נטר. מקום טוב נחשב אז ליד כביש. רצוי שהקרקע תהיה ישרה, ללא ואדיות, קלה ומנוקזת. בקיצור, כל מה שלא היה בכפר נטר...

היציאה לעולם הגדול היתה "הכביש הישן" (כביש מס' 4 , חיפה-ת"א). כדי להגיע לכביש זה, היה צורך לעבור ברגל בשביל צר על גדת ואדי שעומקו עשרה מטרים, או לנסוע בעגלה בדרך חולית עוקפת בפאתי כפר צור ומשם לאבן יהודה ולכביש.

הקרקע הייתה רובה ככולה אדמת בור, אוסף גבעות וגאיות חשופות וחרוצות בואדיות עמוקים. הואדיות נגרמו כתוצאה מרעייה בלתי מבוקרת של עדרי הצאן והבקר הערביים. העדרים אכלו את העשב עד הסוף ולא איפשרו לו להתאושש ולצמוח שוב. האדמה היתה נשארת חשופה למימטרים העזים שהיו גורפים, שוטפים וסוחפים אותה. את רוב האדמה הזו היה קשה לעבד באמצעות טרקטורים בגלל הערוצים העמוקים שבה.

בגבול המערבי הארוך והעיקרי, היו חולות נודדים שאיימו לכסות את האדמה החקלאית הטובה. מהיום הראשון, אחת המשימות הכבדות הייתה לעצור את נדידתם. זאת עשו על ידי נטיעת אקליפטוסים במידה והחול לא היה עמוק. כמו כן שתלו עצי אשל, שיטה כחלחלה ושיח נמוך הנקרא לענה חד זירעית, ששרידים ממנו רואים עד היום. את המלחמה בחולות נדרשו אנשיה הראשונים של כפר נטר לעשות לבדם ובאמצעיהם הדלים. הסוכנות והקרן הקיימת התחמקו מלעזור ורק לאחר לחצים כבדים עזרו במשלוח כמות מסוימת של שתילים. אדמה שהייתה מכוסה בחולות נודדים נחשבה אז לפסולה (איך הזמנים משתנים... היום חולות זהובים נודדים הם ממש מכרה זהב...) בדיעבד מסתבר שהפחד מפני החולות הנודדים היה מוגזם, לא רק בכפר נטר אלא לכל אורך מישור החוף.

תגבורת אנשים

כמו שלא היו מספיק קרקעות, כך גם לא היו מספיק אנשים. כמובן שעיניין זה לא דחה את המחשבה לעלות על הקרקע. הרעיון היה קודם כל לעלות על הקרקע ואחר כך לאט לאט יגדל הישוב לגודלו הסופי. לפעולה כזו היתה משמעות אסטרטגית ופוליטית. הכלל היה: האדמה שייכת למי שמעבד אותה!!!

מכיוון שלא היו מספיק בוגרי מקווה ישראל (מצאו להם עיסוקים אחרים), התגבורת באנשים באה ממקורות אחרים, בינהם קבוצת נשים בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל וממשק הפועלות בתל אביב. גרעין אנושי זה התרכז ברובו בבאר טוביה, שם עברו הכשרה חקלאית. כיום קוראים לזה גיבוש... חלק נוסף מהאנשים נשארו במקווה ישראל והשאר היו מפוזרים בכל מיני ג'ובים, מחכים ליום העליה.

במוסדות דרשו שהמתישבים יחרשו את הקרקע לפני העליה, כדי לתת גושפנקא לבעלות עליה. חריש זה נקרא גם "חריש פוליטי", חרשו תלם ודלגו על כמה תלמים וכן הלאה. את הכלים לחריש קיבלו בהשאלה ממקווה ישראל, או יותר נכון מאליהו קראוזה.

הקומונה בכפר צור

עם התקרב מועד העליה לקרקע, עברו אנשי באר טוביה לכפר צור כדי להיות קרוב לאדמות. המגורים היו שני צריפים. כל החברים חיו בתנאי קומונה, כלומר קופה משותפת לכל. התנאים היו קשים והביטוי "לא היה מה לאכול", לא היה סתם ביטוי הוא היה מציאותי לחלוטין. מקורות המחיה באו מעבודות חוץ בעזרת לשכת העבודה של אבן יהודה. חלק מהחברים התגייסו לגפירים (שוטרים יהודים תחת כנפי הבריטים) ומספר חברים היו גם מובטלים. בשלב זה נשארו רק כחמישה חברים מ"ארגון קרל נטר" המקורי. כך ישבו וחיכו בכיליון עיניים ליום העליה לקרקע, שנקבע ל-27.7.1939

תקציר | כך זה התחיל | רכישת הקרקעות ואיסוף האנשים | העליה לקרקע | מוציא לחם מהאדמה | המחנה | ויישב כל אחד על נחלתו | יחי השיווין והשותפות | האגודה | גלי התיישבות בכפר נטר | אבל הפרנסה מאין תבוא? | חיטה ושעורה | מי יצילינו מרעב ומי ישקינו כוס חלב? | ירקות | גויאבות | הדרים | פקאנים | שסק | אבוקדו | ביצים ביצים | סוף החקלאות |